saadia2.jpgBy Sami Shalom Chetrit

Sa’adia Marziano says today: “We called to raise the social banner, especially when the security situation is difficult. There was a man named Moshe Dayan, his memory be blessed, who said at the time that it’s forbidden to raise both banners (security and social) at the same time, and that was a strong edict in those days. But we embarked on a struggle and said both banners must always be raised, because a weak society, socially and culturally degenerate, suffering from harsh poverty, will never be militarily strong either.”

When Sa’adia Marziano told the Prime Minister Golda that in spite of having been born in Israel he has a heavy Moroccan accent, she replied: “So what? Is my pronunciation any better?” Marziano responded: “Give me your pronunciation, and I’ll manage…”

Sa’adia Marziano, the movement’s dominant leader, recalls the rest of this conversation: “All her questions were on personal matters, so she can publish the protocol afterwards and tell the public, ‘See what they came to me for.’

Finally we burst out and told her, ‘Enough asking us where do you work and where does your father work. We came for problems of hardship, and poverty, and discrimination, and you are the Prime Minister, and this happens here in this country!’ From here she gave the order – just break their bones. And then the General Security Service, and the Mossad, and the police rule started, they spent millions on all these banana republics and totalitarian regime methods, they did everything against us.

The first outstanding local Israeli principle was ultimate wording — “Either the pie is for everyone, or there won’t be no pie,” as Sa’adia Marziano declared. This wording, for the first time, directly attacks the myth of “security first of all,” manipulatively used…to silence all protest.

(Excerpted with permission from Chetrit’s book, “The Mizrahi Struggle,” Am Oved, 2004)



מאת סמי ש. שטרית

מי שלא מכיר, מי שלא ראה –
תמונה אחת כמו כל המלים כולן:
שחור הבלורית והתואר,
והעצמה בעיניים,
העיניים של המהפכה,
המבט החד ההוא,
לא נחמד ולא חמוד,
כמו שולח אגרוף לפרצוף –
די! לא עוד!
זעקת דור מקופלת בו,
וזקיפות הראש
מותחת את גווך,
ואתה יודע שאילו היית שם
היית הולך אחריו באש,
בלא חשש,
לא מהסס
אחח, הרגע האחד הזה
המזוקק בתוך עיניים נחושות
שכבר לא יעצרן דבר,
הרי היית נותן את כל אלפי מילותיך
בעבור הרגע הגרעיני
האחד ההוא,
בו ניצתה האש
בידי נערים גיבורים
בני עשרים,
ולא כבתה מאז,
לפחות בבטן.
העוגה לכולם! קרא בעוז הפנתר
סעדיה, או שלא תהיה עוגה!
ומאז אין לנו דיבור אחר
מול חומת הדיכוי
הגבוהה והולכת,
אבל גם אין לנו פנתרים כמה
או אחד לרפואה,
אין לנו אש,
לא בעיניים,
ולא בידיים,
אין לנו אגרוף,
אין לנו גיבור,
ואולי כבר איננוּ
וכמה קשה יותר עכשיו
להביט לך לתוך העיניים,

21 December 2007


(Reprinted from Kedma website, with permission of the author)